רפפות זכוכית, הידועות גם בשם ג'לוזיות זכוכית, הן מאפיין אדריכלי פופולרי כבר למעלה ממאה שנה. המושג "ג'לוסיה" מגיע מהמילה הצרפתית "ג'לוסיה", שפירושה קנאה או קנאה. מילה זו שימשה כדי לתאר את התחושה שאדם עלול לחוות כאשר רואים מבעד לרצועות של חלון ג'לוזיה, מכיוון שהם יכולים לספק תחושת פרטיות ועדיין לאפשר זרימת אוויר.
בסוף המאה ה-18, חלונות עם תריסים יוצרו בדרך כלל מעץ או מתכת. עם זאת, בשנת 1907 פיתחה חברת פילקינגטון גלאס שיטה לייצור זכוכית רבודה שיכולה לשמש כדקים בחלון ג'לוזיה. זה היה חידוש משמעותי, שכן הוא אפשר את התריסים להיות עשויים לחלוטין מזכוכית, שהייתה עמידה יותר, סיפקה בידוד והעברת אור טובים יותר והייתה אסתטית.
בשנות ה-20 וה-30, רפפות זכוכית הפכו פופולריות יותר ויותר במבני מגורים ומסחר. האדריכל האמריקאי פרנק לויד רייט נודע בכך ששילב אותם ברבים מעיצוביו, כולל בית החוטמית בלוס אנג'לס ומגדל פרייס באוקלהומה. רפפות זכוכית היו בשימוש נפוץ גם באזורים טרופיים וסובטרופיים שבהם אוורור היה בראש סדר העדיפויות, כמו הוואי והאיים הקריביים.
במהלך אמצע-20 המאה, הפופולריות של תריסים מזכוכית החלה לרדת ככל שמערכות מיזוג אוויר יעילות יותר הפכו לזמינות. עם זאת, עדיין יש להם מקום באדריכלות העכשווית, שכן הם מציעים אלטרנטיבה לחלונות המסורתיים וניתן להשתמש בהם כדי ליצור חזיתות ייחודיות ולספק אוורור טבעי.
בשנים האחרונות, התקדמות הטכנולוגיה אפשרה לייצר רפפות זכוכית במגוון רחב יותר של צורות, גדלים וחומרים. הם יכולים להיות עשויים מזכוכית מחוסמת, זכוכית רבודה, ואפילו זכוכית מבודדת, המציעים יעילות אנרגטית מוגברת. בנוסף, ניתן לשלוט בהם באופן אלקטרוני, מה שמאפשר אוורור אוטומטי ואבטחה משופרת בשימוש בשילוב עם מערכת אוטומציה של בניין.
לסיכום, לרפפות זכוכית יש היסטוריה ארוכה ומרתקת, מימיה הראשונים כדרכי עץ ועד לגלגוליהם המודרניים כמרכיבים היי-טקיים וחסכוניים באנרגיה של אדריכלות עכשווית. הם החזיקו מעמד בגלל הפרקטיות, העמידות והיופי שלהם, והם ממשיכים לעורר השראה באדריכלים ומעצבים עד היום.
